רפואת עתים

בפרשת השבוע שהיתה בשבת האחרונה (אחרי מות) נמצא אחד הכינויים הכי חידתיים ויפים בעיני. מהפעם הראשונה שנתקלתי בו, וכל שנה מחדש, אני מוקסמת ממנו:

"איש עתי" (עת=זמן)

מי הוא אותו איש עתי ובאיזה הקשר הוא מובא, ולמה אני עדין מוקסמת מחידתו למרות שקיימות פרשנויות מגוונות שמבארות את משמעותו באופן שכמעט ולא משאיר עוד אבקת קסמים להתאבק בה?

 

*

ויקרא ט"ז, כ"א: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" –

איש עתי היה אדם, בד"כ כהן לפי המדרש (כלומר בן שבט לוי ממשפחת אהרון הכהן), שנבחר בשביל ללכת למדבר יחד עם השעיר המשתלח, המשמש כפרה עבור עם ישראל ביום הכיפורים (לא נכנסת עכשיו לפרטי הריטואל ומה בדיוק עשו עם השעיר וכו' כי זה פחות מוקד הענין שלי פה)

לפי חלק מהפירושים, משמעות כינויו היא "איש הבקי בדרכים ובמדברות ורגילין בכל עת ששולחין אותו", או "איש עתי- שיהא מזומן". כלומר הוא עתי במובן זה שיש לו עת מיוחדת לתפקידו, ועבור אותה עת, אותו זמן מיוחד בשנה, הוא לומד ומכין עצמו פיזית וכנראה גם רוחנית להיות כשיר לתפקיד על כל מה שזה יביא.

לפי עוד פירושים משמעות כינויו היא שהגיעה עתו למות באותה שנה. כלומר ידעו שאותו אדם ממילא קרוב למותו, ולכן שלחו אותו למשימה קשה זו שממנה לא בטוח יחזור.

 

*

ביוונית עתיקה יש מילה שמסמנת זמן, אבל לא זמן במשמעות הכרונולוגית, לינארית וכמותית שלו (כרונוס), אלא זמן במשמעות האיכותית שלו – KAIROS.

מה הכוונה משמעות איכותית? תחשבו על זה כמו הרגע הנסיבתי כדי שדבר מסוים יקרה, לעומת הרגע הנכון או הראוי כדי שדבר מסוים יפעל. פעולה שרירותית לעומת פעולה מודעת, מכוונת, מרוכזת, אשר לה השלכה ישירה ומדויקת שמגלמת בתוכה זיקוק וחסד. קיירוס.

 

*

אני רוצה להציע פרשנות שלי לאותו כינוי יחידאי בכל התנ"ך, איש עתי.

אני לא חושבת שהוא נקרא כך בשל העת המסוימת לתפקידו המסוים.

אני גם לא חושבת שהוא נקרא כך בשל העת למותו, כרונוס, הזמן הסיבתי.

אני רוצה להציע שהוא נקרא כך מסיבה חינוכית-ערכית. עתי בגלל האופן שבו הוא בוחר לחיות את חייו, לפעול את פעולותיו, להמתין את המתנותיו ולקבל את החלטותיו המדויקות כיריית-חץ. הוא איש עתי "קיירוסי". ואת זה המקרא, מבעד למחשבת לבי, רוצה ללמד אותנו ולעורר בנו.

"אופן אחר של התפשטות הקדושה הוא הקדושה בזמן: הקדושה של ימים מיוחדים בשבוע, בחודש ובשנה. מהלך הזמן בעולם היהודי אינו נתפס כזרימה קווית, חד כיוונית בלבד, שבה העבר ההווה והעתיד קשורים זה בזה בדרך סיבתית, אלא כשילוב של שתי תנועות: התקדמות מצד אחד, וחזרה היקפית-מעגלית מצד שני. באופן כולל מאד, תפיסת הזמן ביהדות היא כעין קו לולייני, הממשיך וסובב וממשיך ועולה מאז ראשית הבריאה…" (מתוך 'שלשה עשר עלי השושנה', הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ זצ"ל)

 

*

אני חושבת שאין רפואה שלמה בלי פיתוח מודעות לעתים. בלי למידה של עתות הגוף (ולא רק עבור נשים סביב המחזור ההורמונלי שזו האסוציאציה המתבקשת והראשונה אבל ממש לא היחידה), עתות התקופה בחיים והשפעותיה על הנפש, עתות הרוח והשתנות הזהות שלנו והאמונות שלנו, הכוחות והחולשות, העתים האישיים ביותר והעתות הכלליות ביותר וסינתזה של שניהם. אפשר ללמוד ולהכיר את כל אלו דרך הגוף, דרך האסטרולוגיה, דרך האינטואיציה והקול שמבקש לבקוע ולספר מה שבפנים, ודרך המסורת יד ביד.

הזמן הוא יסוד רפואי בסיסי כל כך, יהודי כל כך. ההקשבה אליו, שימת הלב אליו, המעורבות והשותפות איתו ולא נגדו או בהתעלמות ממנו – כל אלו יכולים להביא אותנו לצורת חיים מחוברת, בריאה ואיכותית יותר. 

 

*

והנה לסיום מילות השיר שאני כה אוהבת של להקה שאני כה אוהבת, גימזו בלוז בנד (ממליצה כמובן לחפש את הביצוע ולשמוע)

מהרהוריו של איש עתי
מלים ולחן: אסף קרסיק

אֲנִי אִישׁ עִתִּי בְּאֶרֶץ זָרָה
מְחַפֵּשׂ אֶת הַדֶּרֶך חֲזָרָה
אֲנִי אִישׁ עִתִּי בְּאֶרֶץ גְּזֵירָה
מְחַפֵּשׂ אֶת הַדֶּרֶך חֲזָרָה

עוֹד מְעַט זֶּה סְּתָיו
שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא בָּרוּר עַכְשָׁיו
מִשְׁתַּדֵּל לֹא לִמְעוֹד בַּשְּׁבִיל הַצָר
מִשְׁתַּדֵּל לֹא לִרְעוֹד בַּמִּדְבָּר

אֲנִי אִישׁ עִתִּי לְבָד בַּמִּדְבָּר
בְּלִי עָתִיד וּבְלִי עָבָר
אֲנִי אִישׁ עִתִּי לְבָד בַּמִּדְבָּר
בְּלִי יָדִיד וּבְלִי מַכָּר

עוֹד מְעַט זֶה לַילָה
בְּגָדַי כְּבָר נִטְמְאוּ וְגַם אֲנִי
מִשְׁתַּדֵּל לֹא לִבְכּוֹת מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְקַלֵל
הַכָּל מַתְחִיל לְהִתְעַרְפֶּל

אֲנִי אִישׁ עִתִּי בַּמִּדְבָּר הַלוֹהֶט
מָה לַעֲזָאזֶל אֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה בְּאֶמֶת
מָה לַעֲזָאזֶל מָה לַעֲזָאזֶל
מִשְׁתַּדֵּל לֹא לִבְכּוֹת מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְקַלֵל
מָה לַשֵּׁם וּמָה לַעֲזָאזֶל

הַשְׁבִילִים הוֹלְכִים וּמִתְמַעֲטִים, הַשְׁלָטִים כְּבָר לא בְּרוּרִים. אֵינֶנִּי כְּאֶחָד הָאָדָם…הָאֲנָשִׁים נֶחְפָּזִים וְהוֹלְכִים, הַשְּׂעִירִים כָּל כָּך זֵהִים. אֲנִי כְּאֶחָד הַמִּדְבָּר…הַמִדְרוֹן תָּלוּל כָּל כָּך, הַעֲזָאזֶל הוֹלֵך וְנִמְתָּח. פוֹעֵר אֶת פִּיו לִקְרָאתִי…עַכְשָׁיו שָקֵט, רַק הַמִּדְבָּר עוֹד לוֹחֵשׁ מְרַטֵט. לְעוֹלָם כְּבָר לֹא אָשׁוּב…