"זה באמת עובד"?, שאלה אותי סטודנטית שלי לפני כמה זמן. היא לא הראשונה כמובן, וכנראה גם לא האחרונה. היא שאלה את זה על הרפלקסולוגיה, אבל בעצם זו שאלה טובה שאפשר לשאול על הרבה מאד דברים אחרים.
הנה המילה הראשונה שיצאה מפי בקשר לזה:
תלוי.
תלוי במובן של פלצבו? של האם אני מאמינה שזה "אמיתי"?
לא, האמת שלא לזה אני מתכוונת.
בהחלט, לאמונה יש מקום עצום ומכובד בתהליכי הבראה או שינוי תודעה. אבל מה לעשות שלא כל בני האדם זהים. לא לכל אדם יש את ה"נטייה" הזאת באופן מולד, וגם לא כל אדם מעוניין לפתח אותה באופן נרכש. אם כן, לא יתכן שמי שאינו מסוגל או רוצה להאמין נגזר עליו שלא יוכל לחוש בשינוי, או שבכלל יחול כזה באופן שניתן למעקב.
אבל, יש דבר אותו כן חולקים כל בני האדם, בשונה מאמונה. והוא: מה שלומדים כמו שצריך, מנסים ומתנסים בו בחיינו, ומתמידים בו – מתחזק.
הדבר תלוי – בך. לא ברובד הלא מודע שלך, זה שמאמין או לא מאמין שמה שהוא כרגע חווה אמור להועיל. אלא ברובד הרבה יותר פשוט, טבעי, הגיוני ומעשי.
למשל בית ספר. אם אני אשאל את המנהלת או המורה ביום הראשון "האם בסוף זה יעבוד, אצא מכאן עם השכלה וכלים לחיים?", התשובה ככל הנראה תהיה זהה. זה תלוי בך. במידת ההתמדה, הלמידה גם אחרי שעות הלימודים, צליחה של אתגרים וקשיים בדרך, סקרנות ופתיחות. בית הספר אחראי לתנאים המיטיבים לשם כך: הוא יבנה את תכנית הלימודים, הוא יספק את המורים המתאימים, הוא ייתן את המשאבים ויצור סביבה בטוחה ואמפתית, הוא ישמור על פרטיות התלמידים ויעניק יחס אישי וקשוב לכל אחד מהם (בית ספר במציאות מתוקנת, לצערי המשל הזה נוטה לאידיליה, כדי להמחיש את הרעיון). אבל בסוף, אם אגיע לשעה או כמה שעות בשבוע ורק במסגרת הזמן הזאת אשקוד על הלימודים ולא מעבר לזה, וגם כשאשב בכיתה אהיה פאסיבית ולא מעורבת בשיעור, או אתנגד לכל רעיון שלא נראה לי כי זה לא מה ששמעתי בבית – אשאר בסוף כמעט באותו מקום שבו התחלתי.
בריאות בגוף ובנפש היא לא שונה מרכישת השכלה, נסיון תעסוקתי, או כל דבר אחר שמצריך: א) זמן וסבלנות, ב) יגיעה ומעורבות.
ואם אני כבר בענייני משלים ונמשלים באמצעות בתי ספר, יש עוד נקודה חשובה לעמוד עליה בהקשר לשאלת ה"זה עובד?"
שונות בין בני אדם. והשתנות של בני אדם במהלך התהליך.
*
לפני כמה שנים קיבלתי באמצע יום בהיר אחד מייל קצרצר מאבא שלי, וזה היה תוכנו:
ירושלמי כתובות יג, ב – לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות
רפואה (וכן הדברים גם בחינוך) אינו ענין טכני בלבד של נתינת תרופות מתאימות. תהליך הריפוי תלוי בעיקר בקשר החם של החולה עם הרופא. ובכלל ההרגשה הפנימית של החולה – שמחה, אמונה וכד' הוא הדבר המרכזי בתהליך הריפוי.
אבא שלי הוסיף שזוהי פרשנותו האישית למשפט הזה בכל אופן. ועוד כמה מלים חמות של אב לבתו.
בעת העתיקה לרופא היו שני תפקידים: לרפא, וללמד. לא להשאיר את הידע אצלו.
לא זו בלבד, אלא במקורו הרופא היה "נודד". היפוקרטס ולהבדיל גם הבעל שם טוב, שניהם היו רופאים נודדים והגיעו במו רגליהם לחולים, ללמוד על חייהם ולראות את סביבתם.
הייתה הבנה שכרופא אתה נדרש להכיר את מכלול סביבת החיים של המטופל ולא רק את התסמינים שלו. הרופא מוכרח להיכנס פנימה למהות, אחרת הוא לא באמת עושה מלאכתו נאמנה.
אולי בעקבות זה היפוקרטס אמר שהאמנות הרפואית היא הנכבדה מכל האמנויות, שכן היא עוסקת במהות החיים. ומשום שלעולם לא נשיג את מהות החיים, היא גם האמנות המפגרת ביותר בין כולן. כלומר – בניגוד למדעים האחרים, נוסחאות מובנות שמרגע שהתגלו או נוצרו, יהיו שמישות – ברפואה אין הדבר כך. כי מה שהבנתי היום, מחר כבר לא יהיה רלונטי. כל תסמין של היום שבהתבוננות ולמידה גיליתי את מהותו – מסתיר באותה שעה את התהוותו של התסמין של מחר. לכן הרפואה היא אינסופית, משום שמתעסקים במדעי הבריאה ומדעי הבורא – כך מבחינת היפוקרטס.
אם אני מנסה להמשיך את המסקנה של היפוקרטס, רפואה טובה עבור מטופל היא כזו שכל הזמן מתהווה, מתחדשת ומשתנה בהתאם אליו. רפואה סקרנית שמצד אחד לא חוששת להניח למה שהיה נכון אתמול, ומצד שני גם דואגת להתפתח מתוכו ולא במנותק ממנו.
*
ממש כמו שיש הוראה דיפרנציאלית בחלק ממערכות החינוך, התאמה באופן פרטני לשונות בין התלמידים בכיתה – בין אם בתוכן, בין אם באופן העברת החומר ובין אם בהתייחסות לקצב או ליכולות הלמידה. כך במפגש בין המטפל למטופליו. בין הרופאה למטופלותיה.
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כד, ו).
הגר"א (הגאון מוילנא) בפירושו לפסוק זה אומר כך: "וזה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו – לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה, אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו, יסור מזה כי אי אפשר לו לשבור מזלו".
ויכוח חינוכי עתיק יומין נוגע לשאלה האם צריך ליצוק תכונות חדשות ולעצב את דמות החניך בהכוונת המחנך, או להתמקד בלחשוף את התכונות הטבועות ממילא בנפשו, והדרכתן כפי כוחותיו.
וכמו שהבנתם לאורך הרשומה, הנמשל הרפואי בעיני לא רחוק מכך. רפואה פטרנליסטית (סמכותנית) היא כזו שבה הרופא מניח שהוא יודע הכי טוב עבור המטופל, מודיע לו מה מתרחש בגופו, איך עליו לגשת ולהתמודד עם זה, ומה עלול לקרות אם לא יפעל כך. רפואה חינוכית דיפרנציאלית (עוד הרכב שהמצאתי, בין שלל הצירופים שתמצאו בבלוג זה) תדאג להכיר בשונותו של החולה מכל שאר החולים שקדמו לו. היא תשאל, תבקש, תקשיב לתחושות המטופל לגבי מצבו, תעצים אמונה בגופו ולבסוף תנחה ותדריך. כל זה כדי לעורר את הרצון וההבנה שאין הדבר תלוי אלא בו (גם אם הוא נעזר ומסתייע, דבר שאין בו פסול, להפך).
כל אדם הוא שונה. אין ולא יהיו שני בני אדם זהים. גם תאומים שגדלו באותה סביבה. אין אחידות אנושית לא בפן הפיזי, ובוודאי לא ברגשי והמנטלי. נשמה שונה שוכנת בכל אחד מאיתנו ולה מסע משלה לעבור בחיים האלה.
זה ממש אבל ממש, כל היופי.
