"הייתי צעירה והרגשתי בתוך תוכי שייכות מסתורית ליסוד האש" (זלדה, מתוך "ואולי ייפתחו השערים")
האמת, רציתי מאד לכתוב על יסוד האש. היסוד שאני שייכת אליו ועוברת איתו מסע משמעותי ומפותל בחיי.
כל יסוד מהארבע – אדמה, מים, אוויר ואש – חשוב בשביל הבריאות והשיווי שלנו. אבל אצל רוב האנשים היסוד שהכי "יוצא משליטה" (פרדוקס בפני עצמו שיתבאר ברשימה אחרת) ותופס מקום על פני האחרים, בתקופה שאנחנו חיים בה, בתרבות שאנחנו חיים בה – הוא יסוד האש. זה מה שאני פוגשת ומזהה.
אבל
אבל
למרות שמתבקש לדבר עכשיו על אש, ל"ג בעומר ודמותו של רבי שמעון בר יוחאי שמנהג הדלקת המדורות קשור בין השאר בדמותו, בכלל מה שנובע ממני זה זווית אחרת לסיפור חייו, שבה האש היא רק שחקן צדדי.
על ההשפעה שיש למאכלים שאנו ניזונים מהם – על מעשינו והתנהלותנו.
זה נושא עצום שאני חוקרת בחיים כבר תקופה ארוכה ונתלית על כתפי גדולים ממני. הנה הרשימה הראשונה בענין הזה.
*
רבי שמעון בר יוחאי היה תנא (כינוי לחכמי ישראל באותה תקופה בהיסטוריה, תקופת המשנה. תנא בארמית משמעותו ללמוד ולשנן, ומעודדת לקרוא על כך בהרחבה אם ההסבר המקוצר שלי כאן עדין לא ברור). התקופה היא לאחר חורבן בית המקדש השני (המאה ה2 לספירה). הוא ובנו נרדפו על ידי השלטון הרומי ששלט בארץ, לאחר שרשב"י התבטא נגדו. בגלל שסכנת מוות ריחפה על ראשם, הם ירדו למחתרת והסתתרו במערה במשך 12 שנים.
לפי המסורת, בכל אותה תקופה שהתחבאו באותה מערה, נעשה להם נס והיה שם עץ חרובים ומעיין מים, מהם ניזונו. תזכרו את הפרט הזה, ממשיכה בנתים עוד קצת לספר על רשב"י.
מה הם עשו במערה במשך שניים עשר שנים ארוכות? למדו תורה. כל גופם מכוסה בחול עד צווארם (למעט כשהתפללו והתלבשו לצורך כך) – ולמדו תורה. אחרי שעברו 12 שנים, הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י שקיסר רומא מת והגזרות בוטלו. תדמיינו שניה, לצאת ממערה אחרי 12 שנים. 12. שנים. מערה.
בתוך גופך מצויים: מים וחרובים. והמון המון המון תורות (מיוחס לו שבאותה תקופה הוא כתב את ספר הזוהר הקדוש, ספר הקבלה המקיף והעיקרי, ועל כך בודאי שלא המקום והעת להרחיב פה, אז שוב מעודדת אתכם לקרוא על כך).
אז רשב"י יוצא מהמערה, פיזית ורוחנית. ומה הוא רואה?
מראה די רגיל, אנשים חורשים וזורעים את האדמה, עושים לביתם.
ואיך הוא מגיב? מביט בהם.
פשוט, לא?
רשב"י נותן בהם את עיניו.
אבל מה שקורה, לפי המסורת, זה שלהיכן שהוא הביט – יצאה אש ושרפה.
*
אני עושה שניה הפסקה בשיא המתח. נכון שפתחתי ואמרתי שלא אדבר הפעם על אש. אבל אני מניחה כאן רגע זרע קטן שיצמח ברשימה עתידית, על הקשר שיש לעיניים וליסוד האש.
*
באותו רגע יצאה בת קול מהשמים (איזה יפה זה הביטוי בת-קול? הקול קשור לנשיות, לא נאמר "בן-קול") ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!"
רשב"י לא הצליח להכיל את המראה שראו עיניו.
הוא, שהיה ספון בתוככי הרוח והנשגבות האלוקיים. התעבר במשך 12 שנים בתורה, ופתאום הוא רואה אנשים שפשוט חיים את חייהם "ללא שום רוח". ללא שום חיבור לאותה תורה. "מכלים את ימיהם" בחרישה, זריעה, פעולות בנות-חלוף. והתוצאה היתה הרס וחורבן.
הם אכן חוזרים למערה, לעוד 12 חודשים, שנה שלמה (מענין שוב לראות את החזרה השניה על תקופה של 12, זוכרים את הרשימה הקודמת על שימת לב לזמנים?).
הפעם כשהם יוצאים הם רואים מראה משונה. איש יהודי אוחז בידיו שני ענפי הדסים.
הזמן הוא ערב שבת, יום שישי לקראת שקיעה, והיהודי הזה אומר להם שאלו הדסים כנגד שני הציוויים על השבת: זכור ושמור. לזכור את השבת, ולשמור את השבת.
למה זה מראה משונה? משום שאין שום ציווי או מנהג כזה. אותו אדם על דעת עצמו נקט בעשיה חומרית-טבעית, שמבטאת רגש רוחני שהוא חש.
וזה נגע לרשב"י. זה נגע בו מאד.
אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל".
והעיניים שרשפו לפני 12 חודשים – כעת, כנראה (זה השלמה שלי בדמיון), נקוו במים, דומעות מהתרגשות. "נתקררה דעתם". האש המכלה ומחריבה נרגעה, ונותרה בו רק האש המשמרת, הפנימית.
*
ועכשיו חוזרת אל הפרט שביקשתי מכם לזכור. רשב"י ניזון כל אותה תקופה ממאכל יחיד מאד מסוים. חרוב.
ומה רשב"י חולל, כנראה מבלי שהתכוון והיה מודע לכך? החריב.
אני לא טוענת שרק משמו של מאכל אפשר לעמוד על מהותו.
אני גם לא טוענת שרק עצם התבססותו על מזון זה היא זו שהביאה לכך.
אני כן סוברת, שזה לא מקרי. הבחירה הספרותית אם תרצו במדרשים ובתלמודים, דוקא בפרי החרוב. או אם תרצו, הבחירה של הקב"ה לשתול לו דוקא עץ חרוב בפתח המערה.
אני לומדת מזה, בין שאר המסרים והפנים של סיפור זה, משהו על אכילה.
על הקשרים שיש בין המזונות שאנחנו מכניסים לגופנו – לפעולותינו בעולם.
בתורת הנסתר (שרשב"י הוא עמוד תווך מרכזי בה), ובחסידות שיונקת והתפתחה ממנה, מדובר במקומות שונים על הקשר בין תכונות הנפש שלנו למאכלים שאנו אוכלים.
בין אם מהחי, בין אם מהצומח – שים לב, בן-אדם, מה אתה בוחר להכניס לגופך? מה את בוחרת שייספג בתאים שלך?
מה שהחריב החרוב, תיקנו שני הדסים. טבע יכול לתקן טבע. וגם טביעת-עין.
שיהיה ל"ג (בגימטריה 33 – ימים לספירת העומר) מרומם ומזכך ומאשש וממתיק-סוד.
