בספרות הקבלה והחסידות למצה ניתנו שני כינויים:
א) מיכלא דאסותא – מאכל הרפואה
ב) מיכלא דמהימנותא – מאכל האמונה
בנוסף, מענין שבארמית (שפה שמית אחות לעברית, בה נכתבו התלמוד הבבלי, ספר הזוהר הקדוש, ועוד ספרים בארון היהודי) המילה "איתפח" (או בצורות דומות מאותו שורש) משמעה "קם מחוליו", הבריא, נרפא. זהו פועל שמציין התאוששות ממחלה או מצב פיזי ירוד.
אם מצה זה לחם שלא תפח, כלומר לא "הבריא" עדין, אלא לחם חולה ("לחם עוני" כמו שנקראת גם) – כיצד בדיוק היא מרפאת? ויותר מזה, כיצד היא תביא את האדם לאמונה יותר גדולה?
*
יש עיקרון יסוד ברפואה ההומאופתית שלמעשה, כמו הרבה מאד דברים בהיסתוריה האנושית ומדעיה, קיים כבר בתורה (בסיפור נחש הנחושת – מי שלא מכיר את הסיפור מוזמן לגלול לסוף הרשימה שם הבאתי אותו).
העיקרון הוא "דומה בדומה יירפא" .
טיפול בחולה באמצעות חומר שאם יינתן בצורתו המקורית לאדם בריא יגרום לתסמיני מחלה דומים. בתהליך הפקת הטינקטורה לוקחים את מיצוי המקור בטבע, מדללים אותו בצורה סדרתית והדרגתית במים או באלכוהול שוב ושוב עד שהוא כמעט לחלוטין נטול חומר פעיל, ונותר בו קמצוץ מועט ומטוהר. (מענין לציין אגב את הדמיון בין חיטוי-לחטא. "עוונות ממרקים"?)
המצה מתפקדת כמו אותו מיצוי. היא הדומה (עוני, חולי, לא תפחה) שבכוחו לרפא ולאמן את הדומה (המצב שבו היו נתונים עם ישראל ערב יציאת מצרים, מצב גופני ותודעתי של עבדות, מצב חולה).
הצו האלוקי כפי שאני רוצה לפרש כאן, הוא לא לתת למצה – לתפוח, לאמונה חולה – להתפתח, וכך בדיוק היא תביא את האדם לרפואה ואמונה . על ידי הדמיון שלה למצב של מי שאוכל אותה.
*
בתהליך הכנת מצה יש עוד היבט. חוץ מזה שהיא לא תפחה (איתפח! נרפא, זוכרים?) – היא לא עברה החמצה. אלו שני תהליכים שונים באפיה ואני רוצה עכשיו להתמקד לא בהתפחה אלא בהחמצה.
בהחמצה יש חיידקים שמייצרים חומצות שמאפשרות את השתמרות הבצק לאורך זמן (מצרי משהו, תרבות חניטת המלכים). כלומר המצה מייצגת את ההיפך. היא לא יכולה להישמר לאורך זמן, ולא עשויה גם ממשהו שנשמר לאורך זמן. היא הרגע העכשוי. ההווה.
בני ישראל היו מעין לחם מחמצת. 210 שנים של עבדות! הדורות מתחלפים אבל התודעה נשארת זהה. זה לא בריאות, זה חולי.
עבור רוב בני האדם רק כשהם חולים, הם עוברים ל"תודעת מצה". דוקא אז פתאום יש שימת לב לכל רגע עכשוי. כי אין ברירה, כי הגוף כואב, כי אנחנו מושבתים וחלשים ולא יכולים כבר להתעלם בקלות מתחושות אפילו הכי קטנות כי הכל מרגיש מועצם ולא נעים. הקימה הכי קצרה מהמיטה, השיעול, הטשטוש, הכאב – מביאים את התודעה שלנו למיקוד בדבר הזה בדיוק ואין איך להימנע, חייב לפגוש את זה ולהרגיש את זה ולסבול את זה.
גם את זה בכוחה של המצה להזכיר לנו. למה לחכות לזמני משבר בשביל לשים לב, ללמוד, להקשיב ולכבד את הבריאה שלנו והבריאות שלנו?
מי שכל הזמן רק חי את העבר שלו והעתיד שלו ועובר ביניהם בלבד – מחמיץ את ההווה. מחמיץ את הקשר היומיומי עם גופו, נפשו ורוחו. עם קצבו, עם קולו הפנימי העמוק, לפעמים אפילו עם ייחודיותו.
באופן אירוני ה"מחמצת" במשל לא משמרת את הזמן, אלא יוצרת את האשליה לגביו וגורמת לנו להחמיץ את הזמן היחיד שמשנה: עכשיו. צאו ממצרים.
*
עוד נקודה אחרונה לסיום.
מלבד הקשר בין המצה לאמונה או בין המצה לרפואה – יש גם קשר פנימי ביניהן; בין אמונה לרפואה. זה בשבילכם, חובבי הרפואה המערבית המדעית המבוססת ראיות מחקריות ושפה קצת אחרת ממה שנמצא כאן אצלי לרוב – פלצבו.
אנחנו כבר יודעים היום לומר, וגם בבתי חולים משתמשים בזה לא מעט, שיש קשר בין מה שהאדם מאמין שניתן לו (או לא) לבין תוצאות מדידות של פרמטרים קליניים. לטוב ולרע.
אבל אני רוצה לדבר על רובד נוסף בקשר בין שניהם, והנה אני חוזרת חזרה לשפה "שלי" 😊:
אמונה שמשאירה אותך בספק, מקובע במצב מסוים, היא אמונה חולה. ואמונה חייבת אימון. אמונה באפשרות לתשובה, אמונה באפשרות להתחדשות, לשינוי, אפילו של סדרי טבע כמו מחלות אם כך השם ירצה. אתה, רוצה?
שמתי לב לדמיון מתוק בין שמה של מערכת החיסון שלנו – למילה העברית אמונה, אימון, אמון. Immune System ! ובעוד שברור לי שהקשר מקרי, מבחינה בלשנית (בדקתי!) – אפשר לקחת מזה את הקסם הלשוני והמהותי.
גם מחקרים היום מוכיחים את הכוח שיש למחשבות שלנו, באופן שאפשר לפתח ולחזק, על החוסן שלנו.
חוסן, הווה אומר – חיסוניות.
השנה בפסח פעם ראשונה שהמצה היתה לי טעימה .
—
במדבר כ"א:
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.
משנה ר"ה, פ"ג מ"ח:
…כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (במדבר כא), עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים…
