כשאדם מגיע לטיפול עם ציפיה לריפוי, הוא עלול לפספס אפשרות שיכולה להיות משמעותית לא פחות, והיא רפואה.
לא התבלבלתי. קראתם נכון. אני אכן מדברת על להחליף ריפוי ברפואה.
מה הכוונה?
על הריפוי אחראי רק אחד, והוא בורא עולם. "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (תפילת משה על אחותו מרים, במדבר י"ב, י"ג).
תפילה, היא כנראה הדרך העתיקה ביותר בעולם לנסות לרפא חולי. על הרפואה לעומת זאת, אחראי אחד אחר. האדם בעצמו.
ריפוי מדבר על תוצאה, רפואה מדברת על קשר מתמשך. קשר עם מה?
נאמר על אברהם אבינו במדרש: "אָב לֹא לִמְּדוֹ, וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִים, וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה" (בראשית רבה, פרשה סא, פסקה א).
כליותיו לימדו אותו מה שהיה צריך – והוא הקשיב להן, כתלמיד אוהב וסקרן. מדרש יפיפה ומהפכני.
אברהם לא היה הראשון אמנם שהאמין בא-ל אחד בעולם שבו שלטה פגאניות. קדמו לו אבותיו כמו נח, שם ועבר.
אבל מה שייחד את אברהם זה שהוא עיגן את אותה אמונה בברית, והפך אותה למסורה של שושלת שלמה. הוא למד
חכמה מגופו, וגילם את אמונתו בגופו.
זה לא נבע רק מחקירה בשכל. איזושהי הבנה מנטלית לגבי עצמי, רחוקה מהחיים עצמם עם כל ההתנסויות
והחיכוכים שבהם. לא. אברהם מדגים רפואה. קשר בין ההשגות שלנו לבין הגוף.
אני קוראת לזה בקליניקה התגפמות. התגלמות של מה שאנחנו מבינים מנטלית – בגוף. (באנגלית: Embodiment).
התורה וגם הרפואה בעיניי – מחנכות לקשר עם עצמנו באמצעות שלשת הדברים הבאים (שגם באופן מתבקש
מתכתבים ביניהם דרך השפה):
מסורת, מוסר, התמסרות.
דורשות הליכה בדרך חיים מסוימת מתוך התמסרות (אמון והתמדה), מכילות ערכים שמטרתם להעלות את הקיום
לרמה מוסרית גבוהה יותר (לכבד את צלם אלוקים שבנו), ומורכבות משכבות זמן של מסורת, שלכל אחת מהן תרומה
אדירה שלא כדאי להתעלם ממנה.
רפואה מסורתית עבורי, היא לא במשמעות של תרבויות ומנהגים, זמנים קדומים או מקומות רחוקים כפי שמתכוונים
לכך היום. אלא רפואה שנובעת מ"מוסר הכליות" שלנו, ממש כמו במדרש. שורש פנימיותנו העמוקה ביותר. רפואה
מוּסרתית.
*
העברית היא לשון הקודש. שפה מאחדת ורוויית רזים.
בשפה העברית יש קבוצת אותיות שמופקות באמצעות השפתיים (אחת מ"חמש מוצאות הפה", חמש קבוצות
עיצורים שמחולקות לפי מקור האיבר שמפיק אותן: לשון, חך, שפתיים, גרון, שיניים). האותיות השפתיות הן אותיות
בומ"פ.
האות ב' והאות פ' יכולות להתחלף ביניהן בשפות שמיות בגלל קרבה פונטית (אופן הגייה), למשל במילים נשב ונשף
שמשמעותן קרובה מאד או במילים בקע ופקע.
ואני מזהה את זה גם בשורש בר"א ורפ"א – אותן אותיות, בהתחלפות ב/פ.
עוד התבוננות היא במילים אבר ועבר.
בקבלה מדברים על זה שבעברית, א' היא הפנימיות בעוד שהע' היא החיצוניות. למשל במילים אין-עין, עור-אור,
אושר-עושר.
מכאן שהבריאות (אותיות השורש בר"א, שהן בעצם גם רפ"א) היא פנימיות העבריות (אותיות שורש עב"ר). חלק
מסוים מיסוד זהותנו. כנראה לא סתם אברהם העברי למד מאבריו הפנימיים.
*
"הילד מאמין מתוך אינטואיציה עמוקה, ולא בשל ההיגיון שבאמונה. הילד תופס את המהות בלא ההסברים
המפורטים שלה…חייו של אדם הם מעגליים: בכל ימיו האדם מתאמץ להגיע לדרגה האינטואיטיבית של הילד הרך.
הילדות משקפת תום שאבד, והאדם נאבק במשך כל חייו להגיע לתום הזה…"
(דב שוורץ, מתוך: הרהורים על הכרובים, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן גיליון 1657)
