כשהייתי בת 11, המחנכת שהייתה לי כמה שנים לפני כן בכיתה א', התחילה להעביר בבית שלה חוג ואני נרשמתי אליו. הסיבה שבגללה רציתי ללכת הייתה המורה רונית. מאד אהבתי אותה וזאת הייתה הזדמנות לחזור ולבלות זמן במחיצתה כל שבוע. אבל מה שהתחיל מחיבור למורה, המשיך מאהבה לתוכן, ונשארתי בו קרוב לשנתיים עד שהיא הפסיקה לקיים אותו בגלל מעבר לעיר אחרת.
לחוג קראו חוג "לשמה", וזה היה חוג שבו למדנו תורה. לא את התורה שאותה למדנו בבית הספר, חמישה חומשים, אלא ספר אחר. ספר שנקרא "ספר החינוך".
ספר החינוך הוא ספר מרכזי בקורפוס היהודי, שמאגד את כל 613 (תרי"ג בגימטריה) המצוות שמופיעות בתורה ודן בכל אחת מהן על שלל היבטיה. לא יודעים מי המחבר שלו, יש כל מיני השערות אבל אין דרך לדעת באופן ודאי שכן המחבר השאיר את זהותו בצללים ומתאר את עצמו שם רק כ"איש יהודי מבית לוי ברצלוני".
אני לא חושבת שבשום שלב במהלך השנתיים האלה נתתי את הדעת יותר מדי לשם שנבחר לחוג. פשוט קיבלתי את המילה הזאת כמו שהיא. כנראה שמעתי את ההסבר שלה וההקשר שלה לחוג, אבל עדין לא ייחסתי לה יותר מדי משמעות. ילדה בת 11 בסופו של דבר, הגיוני.
*
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים
(משנה, מסכת אבות, פרק ו' משנה א')
אני אוהבת את הצירוף הזה, "תורה לשמה". אבל, מה המשמעות שלו באמת? ואיך "יודעים" אם לומדים תורה לשמה או לא לשמה, מה הדרך או הקריטריון לברר?
ובכן, כמה מאות שנים לאחר המשנה, יש עוד אזכור של הביטוי הזה, הפעם בגמרא:
"כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה לִשְׁמָהּ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְאוֹמֵר (מִשְׁלֵי ג, ח) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְאוֹמֵר (מִשְׁלֵי ח, לָהּ) כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת שֶׁנֶּאֱמַר יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא הֲרִיגָה" (תלמוד בבלי, מסכת תענית ז, עמוד א).
התורה, בין השאר, קשורה קשר עמוק לרפואה; חיים, מוות וכל מה שביניהם.
אם הלימוד בתורה מוסיף חיים לחייך, כלומר מוסיף טוב אור שמחה יושרה פשטות ביטחון מידות טובות והכרה זכה…זו אמת מידה יפה לכך שתלמודך הוא לשמה. אדם יודע על ידי התבוננות בעצמו ובחייו, רפלקציה וחשבון נפש. וגם ההפך הוא הנכון. אם התורה מעוררת לחץ כעס ומרירות בחייך, צרות-עין או סגירות הלב, אוטומטיות ואולי תודעה יותר מקובעת…ייתכן ומשהו במפגש שלך עם התורה לא ננהג כראוי. הבעיה עם 'סם מוות' זה שלעתים בתוך שצף חיים מהיר ואחיד ללא עצירה, אנחנו עלולים לפספס שאיפשהו סטינו מהדרך שלנו ויהיו לזה השלכות כואבות. כדי למנוע את המצב המצער, שלא נאמר הטרגי, הזה – אני כותבת על זה כאן. גם את הרשומה הזאת וגם את כל האחרות.
*
אז נגענו בהשלכות האפשריות של לימוד תורה לשמה ושלא לשמה. אבל נותרנו עדין עם שאלת המשמעות של המילה הזאת. לשמה של מי? של מה? מה השם שלשמו משתמשים בה? ושאלה נוספת, למה בכלל ראיתי לנכון לשאול את המילה הזאת מהשדה התורני לשדה הבריאותי?
נתחיל במשמעות.
השם שניתן לדבר האלוקים לאדם, ובמיוחד לאדם היהודי – הוא תורה. אני מוצאת שלש יסודות שונים בשם הזה, תורה.
תורה מלשון הוראה, במובן של לימוד וחינוך של רעיונות תפישות וערכים.
תורה מלשון הוראה במובן של להראות (כמו הקב"ה אומר ' כזה וכזה וכזה קרה והיה מבריאת העולם. הראיתי לך דרך מאורעות דמויות ורמזים, עכשיו תבין ותיישם בעצמך גם, בכל דור ודור').
תורה מלשון לתור. להיות בתנועה, לברר. לא לקחת משהו כמובן מאליו (כמו תייר שלא נמצא בארצו ועל כן תמיד יהיה בבחינת מגלה).
לימוד לשמה של התורה, זה לימוד שמבקש ליישם בתוך החיים את העקרונות שנגזרים מהשם שנבחר לה.
כלומר לימוד מתוך חיבור לשם שלה, למהות שלה. לא קראו לה הרי בשם שקשור למילים שכר או הצלחה או כבוד או נעים או פחד או נוח. קראו לה על שם המילה בעברית ללימוד ולחיפוש-חידוש.
ועכשיו אני מגיעה לנקודה האחרונה והכי חשובה, במענה לשאלה השניה.
*
בסיפור בריאת העולם והאדם בחומש בראשית, יש תיאור של ייעוד האדם הראשון בגן עדן:
"לעובדה ולשומרה" (ב', ט"ו). לטפח את האדמה ולהגן עליה.
אני חושבת, שזה ייעוד שיכול להתפרש גם ליחסים נוספים של האדם בעולם, מלבד עם האדמה.
הגוף המורכב והחכם (על כל רבדיו) הוא גן העדן.
שמירה עליו והנהגה מודעת שלו הם תפקיד האדם.
שמה של המילה "בריאות" היא במילה "בריאה", ולכן זו מהותה. זה ה"לשמה" שלה.
להרגיל עצמנו להתייחס לבריאות באופן לומד, ענו, מחפש, מקשיב. לזכור את ייעודנו ואת היותנו נבראים מורכבים מחלקים עם כוחות בונים, ועם כוחות הרסניים. לברר אותם, לעבוד איתם, להישמר ולשמור על גופנו ונפשנו מתוך כבוד, רצון ואהבה.
אברהם דהאן, מורה שלמדתי איתו וממנו ומעריכה מאד, מסכם זאת כך (ערכתי טיפה את דבריו הנאמרים במקור בהקשר רחב יותר שאדבר עליו ברשומה נפרדת):
"בימינו כשמדברים על רפואה רובנו חושבים על טיפול במחלה הכולל אבחון, תרופה והחלמה. אבל רפואת העת העתיקה לא שאלה כיצד יש לרפא אלא כיצד לא נגיע לכדי חולי. בבסיס הרפואה המונעת כי גוף האדם יודע לאזן את עצמו (הומאוסתזיס) אם לא דוחקים אותו אל הקצה. הרפואה לא נועדה לתקן גוף חולה, אלא נועדה לשמור על גוף בריא. רפואה מתחילה בהנהגת-חיים נכונה"
רפואה שלמה היא רפואה לִשְׁמָהּ. וזו דרך ארוכה, בהחלט. אולי בגלל זה מילה נוספת לרפואה כפי שמופיעה בתנ"ך (ירמיהו ח', כ"ב) היא המילה "ארוכה":
הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי (אגב, אֲרֻכַת בַּת עַמִּי היא הסיסמה של המרכז הרפואי הדסה).
אבל עם הנצח לא מפחד מדרך אֲרֻכַה. נזכה – נעשית לנו סם חיים.
