יש רעיון אחד ששייך לרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק. והרעיון הזה מנוסח במשפט מאלף:
"אחדות הרגש השכל והרצון".
בפנימיותם, החיים מכוונים לאיחודים, לחיבורים. קצוות מסוגים שונים מתחפשים למהויות אמצע מאוזנות, שלמות ומספיקות כמו שהן – אבל באמת אין הדבר כך כלל. עלינו המלאכה לזהות את מובדלותם, להבין חוויתית את חלקיותם וחסרונם, ולבסוף לוודא שיש התקשרות נכונה ביניהם.
מאד "בַּשָּׁמַיִם" מה שכתבתי. אנסה להוריד לקרקע.
*
לפני כמה שבתות הייתה לי שיחה עם אמא שלי. עמדנו שתינו בצהרי השבת עם כוסות הקפה שלנו במטבח בבית הוריי, ודיברנו על טיפולי גוף-נפש. אין באמת "סיבה" לתיאור שלי את הזמן, המקום, מה שהיה לנו בספל והעובדה שעמדנו ולא ישבנו. ובכל זאת בחרתי לציין את כל זה, כי עבורי פרטים קטנים ויומיומיים פותחים את הלב וההשראה. זהו חוזרת לפונט הרגיל.
בעצם, ניסיתי להמחיש לכם עכשיו את הדבר שעליו דיברנו. על ההבדלים בין אנשים שונים לגבי האופן המיטבי שבו הם 'מכניסים' את העולם פנימה ובהתאמה אולי גם המפתח להגיע אליהם כאשר הם זקוקים לעזרה.
יש היום המון שיטות וגישות לטיפול בגוף ובנפש. יש שיגידו יותר מדי. חלקן לא מוגדרות כטיפול, אלא שיטת לימוד וכיוצא בזה, אבל בפועל די מתפקדות ככאלה עבור אנשים ונשים שלומדים אותן.
לכל אדם בעולם יש איזשהו "ערוץ" או "שער כניסה" שמתאים לו, ופונה לרובד מסוים בהוויה. לחלקנו זה יהיה דרך הפן המנטלי (פסיכותרפיה, או שיטת ימימה למשל. טקסטים, קריאה, כתיבה, מחשבה ודיבור). לחלקנו זה יהיה דרך הפן הסומטי והסנסורי (טיפולי מגע כמו שיאצו, רפלקסולוגיה, עוצמת הרכות). לחלקנו זה יהיה דרך הפן הרוחני או האסטרלי (טיפול במים, ריברסינג, מדיטציות ודמיון, ארומתרפיה). לחלקנו זה יהיה דרך הפן העצבי-קוגניטיבי (EMDR, ביופידבק). לחלקנו דרך הפן המטבולי (פרחי באך, נטורופתיה). ולחלקנו דרך הפן האנרגטי (דיקור, רייקי, תטא הילינג). כמובן שיש עוד רשימה ארוכה של דוגמאות, וגם חלק מהדוגמאות שהבאתי כאן יכולות להשתייך ליותר מ'קטגוריה' אחת.
השיחה נחתמה אחרי שדיברנו על מה סוג ה"שער" שמתאים לכל אחת מאתנו (שמור במערכת), וגם כי הקפה הסתיים.
בעצם, כל רובד כזה הוא אולי האפשרות המתאימה והמועדפת לגשת טיפולית לאדם מסוים, אבל זה לא אומר שזה עובד רק על הרובד הזה אצלו. כל הערוצים שלנו בסוף יוצרים שלם אחד – עצמיותנו. נכון, הטיפול יתמקד ברובד מסוים – אבל הוא ישפיע וייצור אדוות וחיבורים גם עם שאר השכבות שלנו. וגם בתוך אותה שכבה, בין גורמים שונים בה (למשל בין איברים ומערכות שונים בגוף, או בין רגשות שונים, בין מחשבות שונות וכן הלאה). זו ההאחדה שאני מדברת עליה.
*
האיחוד לא נגמר רק שם, ברובדים השונים של החומר והרוח שיוצרים את היותנו בני אדם.
האיחוד הוא גם במימד הזמן. בין ובמהלך המחזורים של חיינו. מהעבר שלנו להווה המתפתח והמכלה בו זמנית, לעתיד הלא ידוע וחוזר חלילה. בכל רגע נתון בגופנו מליוני תאים עוברים חווית 'זמן': מחלה וקלקול, ריפוי ותיקון, מוות ויצירה מחודשת. איך יתכן שבזמן שבתוכנו (בתוכנו יש זמן, איזה יופי?) מתרחש תהליך כזה, לא יהיה לזה ביטוי גם בתודעה שלנו?
והאיחוד אפילו לא נגמר גם שם. כי הוא גם במימד המקום. המקום שלנו במארג שנקרא "טבע". האדם המערבי, ואפילו הרופא המערבי, כמעט ולא נותנים את דעתם על מידת ההשפעה המונומנטלית (ואני לא מפריזה) שיש לטבע סביבנו על הבריאות שלנו. אני מדברת על עונות השנה, חילופי אקלים, שינויים גאוגרפיים שאנחנו עושים במהלך החיים בין טופוגרפיות שונות, סוגי המזון (והאוויר, והמים) שאנחנו ניזונים מהם, מידת הרעש שיש סביבנו, מידת החשיפה לאור שיש איפה שאנחנו נמצאים.
כל אחד משלשת המימדים האלה (בקבלה נקראים "עולם, שנה, נפש" – ובהתאמה מקום, זמן, הוויה) בפני עצמו ובינו לבין האחרים – מקיים יחס של שאיפה מובנית לאיחוד. וכשמתרחש כזה, זו מציאות של בריאות.
*
יש עוד סוג של איחוד שאני רוצה להקדיש לו חלק ברשומה הזאת, למרות שהוא חורג מהמשפט של הרב קוק. עדיין, הוא קשור בעיני לחיבור בין שני קצוות שאני קשורה אליהם ברמה האישית, ואותם גם בחרתי (עד היום אני לא יודעת מתי הבחירה הזאת בדיוק התרחשה ולמה) ככלים במלאכה הרפואית.
"אוּמָּה זוֹ מְשׁוּלָה לְעָפָר וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין יוֹרְדִין עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים" (מגילה ט"ז).
את המשפט הזה אומרים חכמיו של המן הרשע כשמסבירים לו את סוד הקיום של עם ישראל, לפי המדרש.
שני הקצוות האלה לא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני. ואני אוהבת את שניהם, מה לעשות.
כפות הרגליים הנוגעות בעפר או בחול, הן מיקרוקוסמוס לקומת הגוף ותפקודיו היומיומיים. כוכבי הלכת וגרמי שמים נוספים, הם גופים שבמיקומם או תנועתם משקפים 'תמונות' של חיינו וכוחות שפועלים בנו – קומת הרוח והנפש. הדיכוטומיה שאני עושה כאן קצת חוטאת לאמת, שכן גם בכפות הרגליים מתגלמת הנפש וגם כוכבי השמים יכולים להשפיע על מצב הגוף, אבל לצורך המחשת הרעיון.
שניהם יחד מבטאים עבורי איחוד יפה, שמעבר לכך שהוא גם נטוע עמוק בסוד קיומנו כמאמר חז"ל, אני פשוט מאד גם רואה בחיי כמה האיחוד ביניהם משמש רפואה.
*
אני כבר כמה שנים ב"דילמה" ביני לביני. דילמה באמת מזערית אבל מציקה. כי אני מחוברת מאד לשפה, ובשבילי כל מילה צריכה להיות מדויקת ונקיה מצד אחד – ושאני מחוברת אליה ומזדהה איתה מצד שני.
הדילמה היא לגבי השמות לסוג הרפואה שאני משתייכת אליה, ושמוכרת בעולם שלנו כ 'רפואה הוליסטית'/ 'אלטרנטיבית'/ 'משלימה'/ לעתים 'אינטגרטיבית'. כל אחד מהם מבטא חיסרון מסוים. ובעוד שאין לי משהו אישי נגד חסרונות, אני אפילו מיודדת עם כמה, פה הרגשתי שאני רוצה לנסות בכל זאת למצוא להם איזו תרופה.
הוליסטית, אלטרנטיבית ואינטגרטיבית – הן מילים לועזיות בכלל. הוליסטי במשמעות שלם או כולל, אלטרנטיבי במשמעות חלופי, ואינטגרטיבי במשמעות של שילוב. יש לי פה גם אי הסכמה עקרונית עם עניין החלופיות, שום דבר הוא לא במקום משהו, אנחנו בעד איחודים אמרנו.
נשארנו עם 'משלימה', מילה בעברית! שאיכשהו אפילו חומקת באלגנטיות ממיתוג כתחליף למשהו. אבל, כן נותרת לה מאחור כאיזו גרסה דהויה שבאה רק כשחקנית חיזוק ולא שהיא עצמה כוח נחוץ בבריאותו של אדם.
ולא מצאתי. לא מצאתי מילה בשפה העברית שתתיישב לי באופן כזה שמבטא את התחושות והמחשבות שלי לגבי תפארתה ומהותה של הרפואה אותה אני למדתי ולומדת בכל יום.
עד שנתקלתי במשפט הזה של הרב קוק. אחדות הרגש השכל והרצון.
זו היא, וזה מה שהיא מבקשת. רפואה אַחְדוּתִית™.
*
דבר אחד אחרון עוד לא ביררתי כאן במשפט של הרב קוק, והוא היסוד שלישי, הרצון. בעוד שהשכל והרגש אלו שני דברים שיותר שומעים אותם בהקשרים של גוף ונפש, ובכלל – הרצון נראה זר למשוואה ההדדית והמוכרת. מה מקומו ביחס אליהם? או בפני עצמו בהקשר הבריאותי שעליו אני מדברת.
אז אני לא ארחיב יותר מדי עכשיו, כי אני יכולה למלא עמודים שלמים על הרצון כיסוד חיוני מאד בבריאות (ואולי באמת מתישהו אעשה את זה). אבל בהקשר המסוים שלנו, אומר שהרצון הוא מעין מה שנולד כשיש אחדות בין השכל לרגש. הוא פרי אהבתם וחיבורם. ואם מה שמובן מזה זה שהוא מגיע "אחרי" שיש איחוד ביניהם – אני מזמינה אתכם להפוך את כל מה שאתם מבינים, ולראות את זה בעוד דרך:)
אחדות הרגש השכל והרצון אם כן, היא מצב של הרמוניה (או בשפה מדעית הומאוסתזיס). מציאות בריאה בה אין בנו מאבק או פיצול בין ההבנה לגבי מה נכון עבורנו, הרגש השואף לטוב שבקיום והרצון להוציא את הכוחות האלו אל הפועל בחיים עצמם ולמלא את הייעוד שלנו. זה שלום.
