יש בתורה מספר מקרים של מילים זהות בכתיבתן – אך בעלות משמעות הפוכה.
דוגמה לכך אפשר לראות בפסוק הזה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ה, כ"א).
יעתר במשמעות של פניה או בקשה, ויעתר במשמעות של אישור או הסכמה.
מקרה נוסף ומרתק שרוצה להתמקד בו הוא בסיפור לידת יעקב ועשו התאומים.
בלידתם, מסופר לנו שיעקב תפס את עשו, הבכור, בעקב. משם קיבל את שמו.
ומהרגע שנעשתה התנועה הזאת ואילך, כל הסיפורים על הדינמיקה האחית ביניהם מצביעה על דפוס חוזר.
*
מעשו יצא עמלק. זה שנצטווינו למחות את זכרו ולזכור מה עשה לנו בצאתנו ממצרים, "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵע" .
אני רוצה להציע קשר בין האחיזה של יעקב בעקבו של עשו – לכך ששנים רבות אחרי, זרעו של עשו תוקף את זרעו של יעקב, עם ישראל, "בזנב". מאחור גם. וכשהוא עייף, ממש כמו "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף…וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי".
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת, רק במהופך.
אז איפה כאן נכנסת המילה הזהה עם המשמעות ההפוכה? בבקשה:
עמלק מזנב (כמו שיעקב עיקב) דוקא בנחשלים.
נחשלים לרוב מובן כהכי חלשים או לא מפותחים. הגיוני אם הם אלו שהיו ב"זנב" של עם ישראל…מאחורה.
אבל… שורש חש"ל משמש גם לחוזק וחוסן!
אותה מילה משמעות הפוכה אמרנו?
מתוך אתר האקדמיה ללשון עברית על המילה חישל:
"משמעו היסודי של הפועל 'חישל' הוא 'ריקע', 'עיצב מתכת'. זהו פועל ארמי המוכר בין השאר מארמית התלמוד, וככל הנראה הוא חדר אל העברית בימי הביניים. בעברית החדשה החל פועל זה לשמש גם בהשאלה לציון עיצוב וגיבוש – בעיקר של אופי האדם, ומכאן קיבל משמעות של חיזוק האדם – בכוח או ברוח."
עם מה רוקעים? עם הרגליים.
עקב. חישל. רקע.
התקופה בחיים שמותירה את חותמה על עיצובנו, שמרקעת באופן הכי משמעותי, היא תקופת הילדות המוקדמת (מאז הלידה ובשנים הראשונות, אלו שאנחנו לא זוכרים לרוב, עד גיל 3). גם אח"כ במהלך החיים כאשר אנחנו מבקשים לרקע מחדש את זהותנו כדי לחזק נקודת חולשה או להתחזק בדפוס שאנחנו מרגישים שהוא בעוכרינו – אנחנו נצטרך לשם כך להסכים לפגוש את העבר שלנו, בין אם לשם התעמתות ובין אם לשם שלום ופיוס.
פה הרפלקסולוגיה נכנסת להאיר את העקב בכף הרגל.
אזור העקב מייצג את אלמנט האדמה. אלמנט האדמה אחראי על השנים הראשונות של חיינו בעולם. על הרקע שלנו (רקע וקרקע זהים גם הם לריקוע, נקודה מענינת נוספת. כמה הרקע שלנו הוא המרקע את אישיותנו בהווה וכמה הוא מהווה קרקע פוריה לגדול עליה?), ועל יחסינו עם כל מה שקשור בתחושת ביטחון: גבולות בריאים, מגע וחום, כסף ומזון (חומר), הורים אוהבים (ויותר ספציפית דמות האם שכן האדמה היא בעלת איכות נקבית), מין (המשכיות, שרידות), הכלה ובית (מקום בעולם).
ובאותה נקודה קריטית – תפס יעקב את עשו בלידתם. מי יודע מה אותה תנועה יצרה או שינתה. למגע יש כוח עצום, ורגע הלידה הוא רגע משמעותי.
*
אם כן זרעו של עשו תוקף את זרעו של יעקב דרך הנחשלים, דרך ה"עקב" של עם ישראל (או בהתאם לפרשנות הראשונה של המילה; אלו שהלכו מאחור, או לפי הפרשנות הנוספת של אותה מילה, דוקא דרך החזקים – לשניהם קשור העקב בכף רגלנו כמו שלמדנו).
בהמשך סיפור שני האחים-אויבים כתוב "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה" (בראשית, כ"ז, ל"ו).
פעמיים יעקב עיקב אותי! אומר עשיו. בפעם הראשונה כשלקח את הבכורה, ובפעם השניה כשלקח את הברכה שהיתה מיועדת לבכורה.
אבל האמת…ששלוש פעמים יעקב עיקב את עשו, ולא פעמיים.
פעם אחת כשלקח את הבכורה.
פעם שנייה כשלקח את הברכה.
הפעם השלישית הייתה לפני שתיהן ויצרה, אולי, את הדנ"א של שני העמים:
כשיעקב עיקבו בצאתם מבטן אמם רבקה.
דפוסים בכלל וחזרתיות שאנחנו פוגשים בחיים, קשורים גם הם באלמנט האדמה. התקבעותם בנו מתרחשת עוד מינקות דרך שורשינו, בין בגלגול זה ובין בגלגולים קדומים יותר. ברשימה הבאה אפרוט עוד קצת מאלמנט האדמה.
