השבת נקרא בפרשת השבוע על חלום הסולם של יעקב אבינו. אני רוצה להתעכב על משהו מענין רגע לפני שהוא עוצם את עיניו.
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה ויִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כ"ח, י'-י"א)
השאלה הראשונה שתינוקות בני כמה חודשים כבר מבינים (ברמה הקוגניטיבית-התפתחותית), היא השאלה "איפה?" (ותודה למורתי אפרת שהסבה את תשומת לבי לכך בשיעור הראשון של ההתמחות ברפלקסולוגיית ילדים).
לא מי (זהות), לא מה (תיאור), לא מתי (זמן), לא למה (סיבה), לא איך (אופן).
איפה.
רואים את זה כשהם לומדים לשחק ב"איפה אתה? קוקו! הנה אתה"
או כששואלים אותם 'איפה אמא/אבא/אח/חיה?' והם מחפשים במבט עד שהם מוצאים את מושא השאלה.
או כששואלים איפה משהו בגוף שלהם והם מצביעים עליו.
איפה. מקום.
רק אחרי זה יגיעו בהדרגה גם שאר השאלות.
אם זו השאלה הראשונה שרובנו למדנו להבין בחיים האלה, נדמה לי שיש כאן איזה עניין ששווה להתעכב עליו.
בוא נחזור לפסוק שפתחנו בו.
*
'ויפגע במקום' – רב הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (בראשית רבה סח, ט)
המילה מקום מעניינת.
בין 2 מם – העיצור היחיד מכל העיצורים שאפשר להגות אותו מבלי שום רווח בשפתיים (כלומר מבלי להשתמש בשפה לכאורה) – תחומה לה המילה "קו".
בין המ' הראשונה (הראשית, עוד בהיעדר השפה, כמו אצל תינוק שזה עתה נולד) –
למ' האחרונה (האחרית, מוגבלות השפה, כמו כשכואב לנו או לחילופין כשאנחנו חווים משהו כל כך עצום ומשמעותי ומרגישים בשניהם שאין מילים שיוכלו לבטא) –
ישנו קו.
מ קו ם
גבול אם תרצו. חיבור וקשר אם תרצו.
אלוהים. מקום.
ואולי תינוקות יודעים את זה. הם מבינים את שפת המקום, הם קרובים לאלוהות.
הם עונים להבנה הזאת, הם מגיבים אליה, הם מתפתחים ממנה למימדים נוספים.
אבל זה לא נגמר כמובן רק בשלב הזה. זה ממשיך אתנו גם בבגרות, כמו המ' השניה.
היחס למקום, לאיפה, בהקשר של הגוף והנפש שלנו הוא לא פחות דומה לשאלה "איפה חתול?"
הנה למשל, שאלה שאפשר לשמוע כל הזמן בחדריהם של רופאים:
'איפה כואב לך בדיוק? תראה לי'.
איפה בבטן, איפה בחזה, איפה ברגל, איפה בראש.
כשלמעשה מה שאני מכוונת אליו זה "איפה בנפש של הגרון כואב? איפה בנפש של הלב כואב?".
באיזה מקום, רובד גבוה יותר בנו, יש חסר. או חסד.
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי" (שם, פסוק ט"ז)
*
עוד בהמשך לאותו ענין, שמתי לב שאפילו האדם הראשון ממש כמו תינוק שזה עתה למה לדבר, מתבקש לענות לראשונה לקב"ה על שאלה שקשורה במקום (ובאמת צברה לה פרשנויות רבות מאד) :
"וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה" (בראשית, ג', ט')
איה אתה.
רק אחר כך יגיעו שתי שאלות נוספות, מה ומי:
"וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ—אָכָלְתָּ
וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל"
שמעתי פעם משהו כל כך יפה מהרב אורי שרקי (יתכן וזה רעיון שהוא הביא בשם מישהו, לא בטוחה בזה).
אני זה האן שלי.
אן. לאן, אנה.
כלומר גם המילה עצמה שבה אנחנו משתמשים בשביל להתיחס לעצמנו, הגוף הראשון, קשורה במקום. אבל לא איפה, הווה ועבר. אלא לאן, עתיד.
אני. הלאן שלי. לאן אני הולך, אנה פניי?
שאלה גדולה, קשה, הכרחית, יסודית. אפשר להתחיל בלראות את הסולם, יעקב.


