חלק מהדי.אנ.איי הקדום שלנו היהודים, בין שלל המאפיינים והאיכויות שלו, נוגע גם ביכולת להמתין ללא-ידוע מבלי לאבד מכוח התקווה.
רואים את זה בהרבה טקסטים, מקורות ושירים בפולקלור היהודי והישראלי. מניחה פה שלוש דוגמאות:
– "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ – עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא" (מהמקורות)
– "והוא יושב ומחכה לו/ כבר שנים חולם הוא שיזכה לו/ על סודו שומר ומחכה לו/ מתי כבר יגיע היום" ("על כפיו יביא"- יורם טהרלב כותב על אליהו הנביא)
– ואם תהיה עייף ואם בעצב תתעטף/ נשיר לך בשקט, נשיר לך ברוך/ ונחכה, ונלטף, עד שתצטרף/ ואז נשיר ברון, נשיר ברון" ("כשתבוא"- בועז שרעבי כותב לחייל החטוף רון ארד ז"ל)
– ודוגמה אחרונה, יותר מודרנית- "בגוף עייף מכשלונות/ בלב שבור לחתיכות/ נחכה לך שתקבל פנינו/ לך קראנו בלילות/ ועוד נצעק ברחובות/ רחם עלינו אבא, הושיענו" ("נחכה לך"- ישי ריבו ונתן גושן כותבים לאלוהים)
בעיר העתיקה של צפת יש סמטה צרה צרה שנקראה "סמטת המשיח". לכאורה זה לא משונה במקום כמו צפת, ועדיין, כשקראתי יותר על הסמטה הזאת גיליתי סיפור מתוק. אישה יקרה ששמה היה יוכבד רוזנטל (נפטרה ב1985 בגיל 100) ישבה שם כל לילה, במשך שנים ארוכות, עם כוסות תה – וחיכתה למשיח. היא סיפרה שאליהו הנביא בא אליה בחלום ואמר לה שהסמטה שלה פונה לכיוון קבר רשב"י במירון ומשם עתיד המשיח לבוא לצפת, כשהוא רכוב על חמור. ומשם שם הסמטה. (בעיניי אם היו קוראים לה "סמטת תה עם המשיח" זה היה יותר יפה, אבל נו שוין).
זה מעניין שבאופן כמעט אוטומטי אצל הרבה אנשים ההפך מלחכות הוא לעשות. כאילו אי אפשר שהם יתקיימו יחד. אם עושים, משמע לא מחכים ואם מחכים משמע לא עושים. האמנם יש סתירה? האמנם המתנה משמעותה פאסיביות?
*
לחכות, להמתין.
חולקת עם ההמתנה את אותו שורש עברי, נמצאת גם המתינוּת. שרש זהה בדרך כלל ילמד על קשר בין המילים שיוצאות ממנו, גם אם במבט ראשוני נראה שאין קשר.
מתון משמעו אינו קיצוני, אינו נחפז, שוקל היטב. מתינות אם כן היא מעין דרך אמצע.
גם המֹתֶן, המותניים שלנו, מהווים מעין קו-אמצע רוחבי בין חלקו העליון לחלקו התחתון של הגוף.
המותניים מבטאים חוזק, התחזקות, התאספות לתוך עצמנו בגרסה הטובה ביותר; אפשר לראות את זה בביטויים כמו אזר מותניו, לשנס מותניים.
אולי, כשממתינים – מתחזקים? אולי המתנה מאפשרת מתינות, ביחס לגוף ולמה שעובר אליו, ביחס לקצב שנכון לנפש לפעול, ביחס לעצמנו ולמערכות היחסים בחיינו?
*
ידעתם שיש מילה כזאת, חִכָּיוֹן?
מהמילון- "שורש חכ"י; חִכּוּי, צִפִּיָּה, הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה"
ועל אותו משקל, לשורשים זהים, יש לנו:
קהיון (שורש קה"י)- "מצב של פגיעה בתפקודו השכלי של אדם בעיקר בעת זִקנה (בעבר: שיטיון)"
דמיון (דורש דמ"י)- "דבר לא מציאותי המצטייר במחשבה"
פתיון (שורש פת"י)- "דָבר המושך בעל חיים לבוא מרצונו לְמָקום שנועד לצוּד אותו"
ואו. תבנית של מילים שמשמעותן בסוף הוא שוא, אשליה, רמיה, טשטוש. קשוח.
אבל אל דאגה, כי יש גם את המילים הבאות באותה תבנית:
הגיון (שורש הג"י)- "חשיבה מסודרת המבוססת על טיעונים וסיבות ועל השכל הישר"
הריון (שורש הר"י)- "נשיאת עובָּר ברחם"
בניגוד לנ"ל, יש פה גם ישרות, מפוכחות, החזקה שמירה וטיפוח של משהו, יצירה.
מה אני לומדת מזה?
שלחכות זה כח. המתנה היא חוזקה.
החכיון הוא כח עצום. והוא כח אמצע, כח מֹתֶן:
בכוחו להביא אותנו לשיטיון, ובכוחו לרומם אותנו להגיון.
בכוחו לפתות אותנו להישאר איפה שנוח. ובכוחו לעבר אותנו באמונה ותקווה.
בהמתנה נכונה מתרחשים מתחת לעור שלנו ובתאים שלנו תהליכים. מה זו המתנה נכונה? איך אפשר לדעת? אם יש שם התפתחות, אם קורים בי דברים מלמדים, דברים חדשים. אם יש לצד האתגר גם שקט.
לכל אדם יש קצב אחר, המתנה שונה, ואין אחת דומה לשניה. כל תקופה, מול כל התרחשות, אנחנו נדרשים לעבוד עם ההמתנה אחרת. לכן, המתנה היא לא עצירה סטטית ופאסיבית מול משהו בחיינו. היא התבוננות, היא הקשבה, היא רגישות למה שעולה בידיעת הגוף על האופן המסוים שלי, על התזמון המסוים שלי, ונתינת אמון לדברים להתגלות דרכו. זה לא פשוט בכלל! אין שם ודאיות, ואין שם שליטה, ויש שם מושקעות של צדדים שרובנו לא רגילים להפעיל, של חושים פנימיים, של תבונה אחרת. אבל לנסות בדרך כלל כדאי, אולי תגלו כלי מופלא לחיים?